כתובת תל דן

הכתובת. מוצגת במוזיאון ישראל. "בית דוד" מודגש בגיר.

כתובת תל דן

כתובת תל דן (ידועה גם בכינוי כתובת בית דוד ובקטלוג KAI 310) היא כתובת שנחקקה על סלעי בזלת ונכתבה באלפבית פיניקי בשפה הארמית בסביבות המאה ה-9 לפנה"ס, בתקופת בית ראשון. הכתובת נתגלתה ב-1993, במסגרת חפירה ארכאולוגית שנערכה בתל דן שבצפון עמק החולה בישראל, ומוצגת מאז במוזיאון ישראל. ייחודה של הכתובת נובע מכך שהיא הכתובת היחידה המזכירה את בית דוד, ובכך נותנת, לדעת מרבית החוקרים, עדות חוץ מקראית לקיומו של דוד המלך. מחוקק הכתובת אף מזכיר בה את הריגתם של יורם "מלך ישראל" ואחזיהו "מלך בית דוד", היא ממלכת יהודה. סיפור הריגתם של המלכים יורם ואחזיה מופיע במקרא בספר מלכים ב', פרק ט'. בכך הכתובת מעניקה עדות חוץ מקראית גם לקיומם של שני המלכים הללו ואף לסיפור הריגתם. סיפור זה מיוחס בתנ"ך ליהוא, שירש את המלוכה בישראל אחרי מות יורם. עם זאת, כיוון שהכתובת נכתבה בארמית סביר להניח שהיא נחקקה מטעם אחד ממלכי ארם דמשק, ומלך ארם בזמנם של יורם ואחזיה היה חזאל. מומחים רבים ניסו ליישב את הסתירה בין הנאמר במקרא, שלפיו יהוא היה זה שהרג את יורם ואחזיה, לבין המשתמע מכתובת, שלפיה דווקא חזאל הרג את שני המלכים הללו.

גילוי

הכתובת נתגלתה על ידי משלחת החפירות בתל דן בראשותו של פרופ' אברהם בירן, ראש מכון גליק לארכאולוגיה מקראית בהיברו יוניון קולג', בשנים 1993–1994. חלקה הראשון של הכתובת נתגלה ב-21 ביולי 1993 על ידי גילה קוק, מודדת משלחת החפירות, ועוררה מיד עניין רב. לחלק זה הוענק השם A. בשנת 1994 נתגלה שבר נוסף מהכתובת בריצוף רחבת השער, שנקרא בשם B1, במרחק של 13 מטר בכיוון צפון-מזרח ממקום הימצאו של השבר A. השבר B1 נתגלה סמוך למקום שבו נתגלו 5 מצבות, ששימשו, ככל הנראה, כחלק מבמת פולחן, כפי שהיה נהוג בממלכת ישראל. מיד לאחר גילויו של השבר B1, נתגלה שבר שלישי במספר השייך לכתובת. השבר השלישי נמצא על ידי מי שגילתה את השבר A של הכתובת, וכונה בשם B2. הכתובת נמסרה על ידי רשות העתיקות לתצוגה במוזיאון ישראל, והיא מוצגת באגף הארכאולוגי שבמוזיאון.

המצבה שעליה נחקקה הכתובת עשויה מסלעי בזלת, שהייתה, לדברי הגאולוג אריאל היימן, בזלת מקומית. הכתובת הייתה, ככל הנראה, חלק מגוש גדול יותר של אבן. היא נמצאה ארבעה מטרים צפונית לשער העיר תל דן, סמוך לקירה המזרחי של רחבה מרוצפת, ששימשה ככיכר הכניסה לתל. שברי הכתובת שובצו ברצפת בית השער מתחת לרחבה המרוצפת. ייתכן שדבר זה נעשה בתור פעולה סמלית, כך שתושבי דן, לאחר שיקומה, דרכו על הכתובת שהנציחה את חורבנה בכניסתם ויציאתם מהעיר. הרחבה המרוצפת מתחת לשער העיר נועדה, ככל הנראה, לאפשר גישה נוחה לכתובת. פני האבן שעליה נחקקה הכתובת הוחלקו, והיא נחקקה באזמל מברזל. גובהו של השבר המרכזי בכתובת, הקרוי בשם חלק A, הוא 32 סנטימטר, רוחבו המרבי הוא 22 סנטימטר והוא כולל 13 שורות מקוטעות. ממדיו של השבר B1 הם 20 על 14 סנטימטר והוא כולל 6 שורות מקוטעות. ממדיו של השבר B2 הם 9 על 10 סנטימטר והוא כולל 4 שורות מקוטעות. פינתו התחתונה של החלק B1 מתחברת עם פינתה העליונה של B2. משוער שקטע B1 מחובר לקטע A בחלק קצר בשורה 5, ומכאן הותאמו השורות המופיעות בקטעים B1 ו-B2 לשורות המופיעות בקטע A.

נוסח

הכתובת מורכבת משלושה שברים שנמצאו, וחלק גדול ממנה חסר. בסוגריים מרובעים מופיעים השלמות החוקרים ופרשנותם למילה החסרה על פי ההקשר.

נוסח הכתובת בשפה הארמית בתעתיק לאלפבית עברי מודרני (עם השלמות משוערות)

תרגום חופשי לעברית (עם השלמות משוערות)

1.[ א]מר.ע[ ]וגזר[ ] 2.[ ]ל.אבי.יסק[.עלוה.בה]תלחמה.בא[פק ] 3.וישכב.אבי.יהך.אל[.אבהו]ה.ויעל.מלכי[ש] 4.ראל.קדם.בארק.אבי[.ו]יהמלך.הדד[.]א[יתי] 5.אנה.ויהך.הדד.קדמי[.ו]אפק.מן.שבע[ת.קרו] 6.י.מלכי.ואקתל.מל[כן.שב]ען. אסרי.א[לפי.ר] 7.כב.ואלפי.פרש.[וקתלת.אית.יהו]רם.בר[.אחאב.] 8.מלך.ישראל.וקתל[ת.אית.אחז]יהו.בר[יהורם.מל] 9.ך.ביתדוד.ואשם.[אית.קרית.הם.חרבת.ואהפך.א] 10.ית.ארק.הם.ל[ישמן ] 11.אחרן.ולה[... ויהוא.מ] 12.לך.על.יש[ראל... ואשם.] 13.מצר.ע[ל. ]

(1)[...]וגזר[] (2)אבי עלה [עליו בה]לחמו בא[פק?] (3) וישכב אבי, הלך אל [אבותי]ו. ויבוא מלך (4) ישראל קודם בארץ אבי. [ו]ימליך הדד א[ותי] (5) אני. וילך הדד לפני [ו]אצא משבעת [ערי] (6) ממלכתי ואהרוג, מלכ[ים שב]עים אוסרי א[לפי (7) ר]כב ואלפי פרשים. [קטלתי את יהו]רם בן [אחאב] (8) מלך ישראל וקטל[תי את אחז]יהו בן [יהורם מלך] (9) בית-דוד. ואשים [את עריהם חורבות ואהפוך] (10) את ארצם ל[שממה... ]. (11) אחרים ולה[... ויהוא (12) מ]לך על יש[ראל... ואשים] (13) מצור ע[ל...]

תוכן

הכתובת היא מצבת ניצחון ארמית, שהקים אחד ממלכי ארם דמשק בעקבות ניצחון על ממלכת ישראל. בכתובת מתפאר הכותב שהרג את יורם מלך ישראל וכנראה אף את אחזיה מלך ממלכת יהודה, המכונה ככל הנראה בכתובת "[מל]ך בית דוד". מלכים אלו מוכרים היטב מספר מלכים ב', פרק ט' והריגתם מיוחסת שם ליהוא, בסתירה, לכאורה, לאמור בכתובת. בשל אזכורם של מלכים אלו, מקובל להניח שהמלך לכבודו סותתה הכתובת היה חזאל, מלך ארם דמשק, שתקופת שלטונו הקבילה לזו של יהורם בן אחאב ואחזיהו בן יהורם. בנוסף לתיאור מלחמה בין ארם לישראל, הקטעים ששרדו רומזים על פעולות ועלילות נוספות של המלך הארמי.

הכתובת מתוארכת לסביבות אמצע המאה ה-9 לפנה"ס. כיוון שהאבנים שסבבו את הכתובת בעת הימצאה היו משויכים לאבניו של שער העיר, שחרב עם חורבן ממלכת ישראל בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס, תאריך כתיבה של הכתובת אינו מאוחר ממועד זה. השבר B2 נתגלה על מתחת לאבני הריצוף שהיו בבסיסה של חומת העיר דן. האבנים שסבבו את מקום הימצאו של החלק B2 תוארכו לראשית המאה ה-8 לפנה"ס, מה שמראה שעוד באותה העת הכתובת כבר הייתה מנותצת, ובבניית חומות העיר השתמשו הבנאים באסטלה שעליה נחקקה הכתובת כאבן בנייה לחומה, בין אם ביודעין ובין אם שלא ביודעין שהאסטלה שימשה לחקיקת הכתובת. בירן ונוה (1995) סבורים כי המלך שהורה לנתץ את הכתובת היה יואש, שאכן מלך בראשית המאה ה-8 לפנה"ס, ועליו מסופר במקרא כי הוא השיב את הערים שכבש ממנו חזאל מלך ארם: ”וַיָּשָׁב יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז וַיִּקַּח אֶת הֶעָרִים מִיַּד בֶּן הֲדַד בֶּן חֲזָאֵל אֲשֶׁר לָקַח מִיַּד יְהוֹאָחָז אָבִיו בַּמִּלְחָמָה” (ספר מלכים ב', פרק י"ג, פסוק כ"ה). יואש התנגד לקיומה כתובת המזכירה את מפלת ישראל בקרב, ולכן, לדעת בירן ונוה (1995), הורה לנתץ אותה.

הכתובת חולקת סגנון דומה לזה של מצבת מישע. שתי הכתובות פותחות בתוקפנתו של מלך ישראל כלפי ממלכתו של מחבר הכתובת: במצבת מישע, מדובר במישע מלך מואב, ואילו בכתובת תל דן, מדובר, ככל הנראה, בחזאל מלך ארם. רק לאחר מכן באה תגובתו של מציב הכתובת כלפי מלך ישראל, שמוצדקת עקב התוקפנות הישראלית על ארצו. בנוסף, שתי הכתובות מזכירות את אביהן של מציב הכתובת כשליט שבתקופתו אירע הכיבוש הישראלי הזר. בכך יש התייחסות למנהג של שליטים במזרח הקדום להבליט מחדלים בחייו של אבי השליט כדי להבליט את הישגי הבן. המלך בכתובת אף מתפאר בהרג "שבעין מלכין" ולכן יש להניח שהוקמה לציון פעולות מלכותו, בדומה לכתובת מישע.

לשון

הכתובת כתובה, כאמור, בארמית עתיקה. כיוון שהאלפבית הארמי טרם הומצא בנקודה זו, הכתובת נחקקה באלפבית פיניקי. בדומה לכתובות אחרות באותה העת, המילים בכתובת הופרדו זו מזו באמצעות נקודות במקום מרווחים. בדומה לעברית מקראית, גם בכתובת נעשה שימוש בו"ו ההיפוך, שימוש באות ו"ו בתחילת הפועל כדי להפוך את זמן הפועל מעתיד לעבר, או להפך. דוגמות לכך ניתן למצוא במילים במילים "וישכב" בשורה 3 ו"וישם" בשורה 9, וכן במילים "ויהך" בשורה 5 (בעברית: "וילך") ו"ואקתל" (בעברית: "ואקטול" או "ואהרוג") בשורה 6. עם זאת, בשורה 8 בכתובת רשומה המילה "וקתלת" (בעברית: "וקטלתי" או "והרגתי"). על אף שו"ו ההיפוך במקרא זה אמורה להצביע כי הפועל כתוב בלשון עתיד, שכן בלעדיה הפועל נאמר בלשון עבר, מתוכן הכתובת משתמע כי הפועל נכתב בכל זאת בלשון עבר, חרף הימצאותה של ו"ו ההיפוך. תופעה דומה ניתן לראות בלשון מאוחרת במקרא, שבה האות ו"ו אינה עוד משמשת כדי להפוך את זמנו של הפועל, כמו בביטוי ”וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ” (מלכים ב', כ"ה, כ"ט), שצריך היה לבוא בתור "וישנא את בגדי כלאו". בלשון חז"ל נעלם, במידה רבה, השימוש בו"ו ההיפוך.

כיוון שרבים מחלקיה של הכתובת חסרים, שוחזרו קטעים מחלקים אלה. טרם מציאתם של החלקים B1 ו-B2 השייכים לכתובת ומזכירים את מלכי ישראל ובית דוד בשמותיהם, שיחזר בירן, מוצא הכתובת, את החלק החסר הבא בין "וקתלת" בשורה 8 לבין "מלך בית דוד" בשורה 9 כ"קתלת רגלי, רכב ופרשים של מלך בית דוד". זאת, בהתבסס על המעבר משורה 6, "ואקתל מנ...", לשורה 7, "רכב ואלפי פרשים", כך שניתן היה להשלים את החסר ל"ואקתל מנהם (מהם) רגלי, רכב ואלפי פרשים". עם זאת, לאחר מציאת שני החלקים האמורים, השתנתה הפרשנות באשר לשחזור החלק החסר בכתובת.

פרשנות

חשיבותה העיקרית של הכתובת במחקר התנ"ך היא שכתובת זו היא הראיה הארכאולוגית המקובלת והאמינה היחידה המתוארכת לזמן הבית הראשון ובה מוזכר "בית דוד".

לאחר שנתגלה חלקה הגדול של המצבה, חלק A, נעשו ניסיונות למצוא לה הקשר לכתוב במקרא. כיוון שהמצבה מתארת מלחמה בין ארם מצד אחד לבין ישראל וליהודה מהצד השני, הועלו עם גילויו של קטע A בכתובת הצעות שונות כדי לענות על השאלה האם אחת המלחמות בין שתי הממלכות המוזכרת במקרא היא המלחמה שעליה נכתב במצבה. בין ההצעות שהועלו היו ההתערבות הארמית במלחמת אסא ובעשא, המוזכרת בפרק ט"ו שבספר מלכים א'; מלחמות אחאב בבן הדד, המוזכרות בפרק כ' ובפרק כ"ב שבאותו הספר; וההתערבות הארמית במרד יהוא, המוזכרת בספר מלכים ב', פרק ט'. נימוק לכך שהכתובת עשויה הייתה להתייחס למלחמת אסא ובעשא הוא שבן הדד הראשון, מלך ארם, תוקף את ממלכת ישראל במקומות הנמצאים בסביבות מקום הימצאה של הכתובת, ובכלל זה באבל בית מעכה, בכנרות ואף בתל דן עצמה, שבה נמצאה הכתובת: ”וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת” (מלכים א', ט"ו, כ'). עם זאת, במקרא מסופר כי בן הדד מלך ארם לחם לצד אסא מלך יהודה נגד בעשא מלך ישראל. בשורה 8 של הכתובת מקובל להשלים את המילה "קתל", מלשון "קטל" או "הרג", ל"קתלת", כלומר "אני קטלתי" או "אני הרגתי". מהשלמה זו משתמע כי המלך הארמי שהורה ליצור את הכתובת סייע להרוג בחילו של מלך יהודה, הוא מלך בית דוד. אם כן, מלחמת אסא ובעשא אינה יכולה לשמש כמלחמה שעליה מדבר הכתובת, שכן באותה המלחמה נלחם מלך ארם לצידו של מלך יהודה, הוא מלך בית דוד, ולא נגדו. שתי האפשרויות שנותרו, איפוא, למלחמה שעל אודותיה נכתב בכתובת, הן מלחמות אחאב בבן הדד וההתערבות הארמית במרד יהוא. לפיכך, שיערו בירן ונוה (1993) כי מלך ארם שאליו מתייחס מחבר הכתובת היה בן הדד השני, המלך שנלחם נגד אחאב, או לחלופין חזאל, המלך שתקף את יהוא.

עם זאת, גילויו של הקטע B2 בכתובת הוביל לחשיפתם שמותיהם של יורם מלך ישראל ושל אחזיה שנהרגו יחדיו. יורם ואחזיה מלכו בזמנו של חזאל, ולא בזמנו של בן הדד. על סמך הגילוי הזה קבעו בירן ונוה (1995) ונאמן (1999) כי הכתובת נחקקה בזמנו של חזאל, ולא בזמנו של בן הדד. קטע B1, שנתגלה יחד עם קטע B2, אף לשינוי פירוש הביטוי "מלכי" ל"מלכותי". לפיכך סברו בירן ונוה (1995) כי המלך שהורה לחקוק את הכתובת לא היה משועבד לחזאל, אלא חזאל עצמו. אף על פי כן, במקרא מסופר כי יורם ואחזיה נהרגו לא על ידי חזאל, אלא בידי יהוא מלך ישראל, שהותקף על ידי חזאל. כדי ליישב את הסתירה הזו הועלו כמה הצעות. מצד אחד ניצבים המצדדים בטענה שלפיה הכתוב במקרא הוא הנכון, ויהוא היה זה שהרג את יורם ואת אחזיה:

• ימאדה (1995) סבור שהפועל "קתל" בהתייחס ליורם ולאחזיה אינו מתקשר להריגתם של המלכים בידי חזאל, אלא לכך שהם נחלו ומפלה, ואילו הורגם האמיתי היה יהוא. לדבריו, אין לראות בפועל "קתל" אלא הגזמה. באופן דומה הוא מפקפק בטענה המופיעה בשורה 6, שלפיה המלך חזאל הרג בקרב "שבעים מלכים", שכן המלכים הם בעלי התפקידים המוגנים ביותר בקרב. לפיכך, פירוש נכון יותר של הפועל "קתל" הוא "הביס", ולא "הרג". הוא מביא כראייה את הפועל האכדי "daku", שעשוי בהקשרים מסוימים לשמש בתור "הרג", ובפעמים אחרות בתור "הביס".
• שנידֶווינד (1996) סבור שיהוא אכן היה זה שהרג את יורם ואחזיה, ואילו חזאל העמיד פנים שדווקא הוא היה אחראי למותם של שני המלכים, שכן יהוא פעל בתור בעל הברית שלו. לראייה הוא נותן כדוגמה את המונולית מכורח, שבו כתב שלמנאסר השלישי מלך אשור כי תושבי אזור הנהר בליח הרגו את שליטם גים, כיוון שהלה מרד בממלכתו. עם זאת, בכתובת מאת המלך שלמנאסר שנכתבה 15 שנה מאוחר יותר, נאמר כי המלך עצמו היה אחראי להריגתו של גים, ולא תושבי אזור הנהר בליח. באופן דומה ייתכן שחזאל התרברב בהריגתם של יורם ואחזיה וייחס אותה אליו, על אף שהורגם האמיתי היה יהוא.
• ביננפלד (2003) מסתמך על הנאמר במקרא, שם כתוב יהוא קשר על יורם מיד לאחר שהלה נלחם נגד חזאל, כך שחזאל יכול לייחס את הריגתו של יורם במידה רבה אליו.

מהצד השני ניצבים המצדדים בטענה שלפיה הכתוב בכתובת הוא הנכון, וחזאל היה זה שהרג את יורם ואת אחזיה:

• נאמן (1999) סבור לא סביר להניח שיהוא וחזאל היו בני ברית, שכן במקרא מסופר שחזאל דווקא תקף את יהוא (מלכים ב', י', ל"ב). לפיכך, הוא סבור כי כיוון שסיפורי המקרא עברו מדור לדור בעל פה עד שהועלו על הכתב, ככל הנראה חלו בהם שיבושים. עם זאת, כיוון שהכתובת מתל דן נכתבה באותם השנים שבהם חלו האירועים, ולא הועלתה על הכתב שנים רבות לאחר מכן, ייתכן שהיא משקפת את המציאות בצורה טובה יותר.
• עוד עשרים שנה טרם גילוי הכתובת שיער ליפינסקי (1973), בהתבסס על האמור במקרא, כי רמז למלחמה בין חזאל מצד אחד ליורם ואחזיה מצד שני ניתן לראות גם במקרא: ”וַיֵּלֶךְ (אחזיה) אֶת יוֹרָם בֶּן אַחְאָב לַמִּלְחָמָה עִם חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד, וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת יוֹרָם.” (מלכים ב', ח', כ"ח) לדבריו, הפועל "להכות" במקרא זה הוא דווקא מלשון "להרוג". לפיכך הוא טוען כי זהו סיפורו המקורי של מות יורם, שנהרג בידי חזאל, ולא הסיפור המורחב המופיע בהמשך המקרא, שלפיו יורם נהרג בידי יהוא. על אף שבמקרא מסופר כי לאחר שהוכה בידי חזאל בא להתרפא ורק לבסוף יהוא הרגו, טוען ליפנסקי (1973) כי סיפורו של יהוא הוא סיפור שנכתב למטרות נבואיות, ואילו סיפורו של חזאל נכתב יותר בהתבסס על המציאות ההיסטורית.

ניתוח

לניתוח האמור בכתובת, לרבות השלמת חלקיו החסרים, הוצעו פירושים מספר:

• "[א]מר.ע[]" (חלק A, שורה 1): אחיטוב (2012) משלים את הנאמר בחלק זה של הכתובת ל"[ויא]מר.ע[מרי]" ומייחס אותו, לפי ההקשר ההיסטורי, עמרי מלך ישראל, בהתבסס על שאר הכתובת, המתייחסת למלך ישראל.
• "[]אל.אבי" (חלק A, שורה 2): כאן הופיע ככל הנראה שם אביו של מציב הכתובת, שהיה שם תאופוני, כלומר, שם המזכיר את אלוהים, ומתייחס, במקרה זה, לאל הכנעני אל. שנידֶווינד וצוקרמן (2001) מציעים לשחזר את השם כ"[ברק]אל". נאמן (1999) סבור כי בחלק החסר הופיע דווקא פועל בוי"ו ההיפוך, והוא מבסס את הצעתו על הנאמר בשורה 3: "וישכב אבי, יהך אל אבהוה", כלומר, "וישכב אבי, הלך אל אבותיו". במשפט זה מופיע בפועל בוי"ו ההיפוך ולאחר מכן פועל נוסף בצורה רגילה. לפיכך, הוא טוען כי העתקה סגנונית עשויה לבוא גם בחלק הזה של הכתובת, שכן מיד לאחר החלק הזה מופיע בפועל בצורתו הרגילה, "יסק" מלשון "עלה", ומשום כך לפניו אמור להופיע בפועל בוי"ו ההיפוך.
• "יסק.[עלוה.בה]תלחמה.בא[פק]" (חלק B1, שורה 1): "עלה עליו בהילחמו באפק". במצבת מישע מופיע הביטוי הקרוב "בהלתחמֹה בי", כלומר, "בהילחמו בי", ולפיכך נהוג להשלים את המילה הזו ל"הלתחמֹה". האות המגיעה אחרי האות אל"ף בסוף השורה היא, ככל הנראה, בי"ת או פ"א, אך לא ניתן לדעת בוודאות מהי אותה האות עקב הדמיון ביניהן בכתב עברי עתיק. לפיכך ניתן להשלים את הכתוב בכתובת ל"בהלתחמה ב[אבק]", כפי שמציע בירן (1995), או ל"בהלתחמה ב[אבל]", כפי שמציע אחיטוב (2012). בשתי הערים הללו, כאמור, נערכו מלחמות בעבר בין ארם לבין ישראל. נאמן (1999) סבור שאם מדובר באבל, הרי שהזכרתה בכתובת אינו מקרית, שכן על אף הימצאותה בתחומה של ממלכת ישראל, שמה הוא ארמי באופן מובהק. לפיכך, ייתכן שהיא שיתפה פעולה עם ארם נגד ישראל, מה שהוביל את האחרונה לתקוף אותה.
• "וישכב.אבי" (חלק A, שורה 3): משמעות הביטוי "שכב" היא, ככל, הנראה, במשמעות של "נפטר". גם במקרא קרויים המתים בשם ”שֹׁכְבֵי קֶבֶר” (תהלים, פ"ח, ו').
• "יהך.אל[.אבהו]ה" (חלק A, שורה 3): "הלך אל אבותיו". משמעות הפועל הארמי "יהך" זה "ילך". הביטוי דומה לביטויים המופיעים בלשון המקרא, ובכלל זה ”וַיִּשְׁכַּב עִם אֲבֹתָיו” וכן דבריו של יהושע בן נון טרם מותו: ”וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כׇּל הָאָרֶץ” (יהושע, כ"ג, י"ד). אחרים משחזרים את החלק החסר כ"יהך.אל.[עלמ]ה", כלומר, "הלך אל עולמו", שמופיע אף הוא במקרא: ”הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ” (קהלת, י"ב, ה').
• "ויעל.מלכי[ש]ראל" (חלקים B1-A, שורות 3–4): הביטוי "עלה" במשמעות של תקף עיר מסוימת באה לידי ביטוי, בדומה לכתובת, גם במקרא: ”אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל גַּת” (מלכים ב', י"ב, י"ח). בחלק זה אין נקודה המציינת רווח בין מילים, בשונה מההופעתו השנייה של הביטוי "מלך ישראל" בשורה 8 שבחלק A. עם זאת, תארים מסוימים המציינים צירופים בכתובות עתיקות אינם כוללים רווח בין מילים אף הם. כך, למשל, בכתובות מלכי גבל מופיע הביטוי "מלכגבל" במשמעות של "מלך גבל", ללא רווח. גם בהמשך הכתובת, בשורה 9 שבחלק A, מופיע הביטוי "ביתדוד" באופן דומה.
• "קדם.בארק.אבי" (חלק A, שורה 4): "קודם לכן בארץ אבי". המילה "ארק" משמעותה "ארץ" בארמית. כאן קיים מעתק הגאים בין שתי השפות, שבו האות העברית עי"ן הופכת לקו"ף בארמית. לפני גילויו של הקטע B1, הציע אחיטוב (1994) לקרוא את הקטע האמור בתור "ויעל מלך ישראל קודם לכן בארץ. אבי...", כך שהמילה "אבי" פותחת משפט חדש, ואולי מתארת את מעשי אביו של מחבר הכתובת. לדבריו, המילה הארמית "ארק" שפירושה "ארץ" מתייחסת תמיד לארץ מולדתו של מחבר והכתובת, ולפיכך אין כל צורך ליידע אותה. ניתן לראות דוגמות לשימוש הזה במילה "ארץ" בכתובת זכור ובכתובות ספירה. עם זאת, לאחר גילויו של הקטע הנוסף, נזנחה טענתו זו של אחיטוב.
• "[ו]יהמלך.הדד[.]א[יתי].אנה.ויהך.הדד.קדמי" (חלקים B1-A, שורות 4–5): "וימלך (האל) הדד אותי, אני, וילך (האל) הדד מלפני" עם ו"ו ההיפוך. הפועל "יהמלך" הוא הגרסה הארמית לפועל העברי "ימליך", בבניין "הפעיל". בשפה הארמית במקרה זה לא הושמטה האות ה"א בתחילת השורש. מחלק זה בכתובת מסתמן שהמלך שהורה לחקוק את הכתובת לא הגיע לשלטון באמצעות ירושה, אלא באמצעות הבסת המלך הקודם. זאת, כיוון שהוא מציין שהוא הומלך בשם האל הדד. הדגשה מסוג דומה, כפי שמופיע בביטוי "הדד המליך אותי, אני" ניתן לראות גם במקרא: ”הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי” (זכריה, ז', ה'). המצדדים בטענה שלפיה המלך שהורה לחקוק את הכתובת היה חזאל מראים את החלק הזה בכתובת כהוכחה לטענתם, שכן חזאל עלה לשלטון רק לאחר שהרג את קודמו בן הדד, כפי שמסופר בספר מלכים ב', פרק ח'. השימוש החוזר בשמו של האל הדד באירוע ההכתרה ובאירוע היציאה לקרב מעיד, לדעת נאמן (1999), שמציב הכתובת ביקש להעניק לגיטימציה להכתרתו ולמלחמותיו, שכן לפי הנאמר במקרא השיג חזאל את המלוכה בארם באמצעות הריגת קודמו בתפקיד, המלך בן-הדד השני, ולא באמצעות ירושת אביו במלוכה, כפי שמשתמע מהכתובת. חוקרים אחדים סבורים כי אביו של חזאל שמוזכר בכתובת לא היה מלך אמיתי, ובאמצעות הזכרת האב הבדיוני העניק חזאל משנה תוקף למלכותו על ארם. אחרים טענו כי חזאל הגיע אמנם ממשפחת המלוכה הארמית, אך היה אוזורפ וחמס את השלטון בכוח מיורשיו החוקיים. ראייה לכך היא שמשפחות המלוכה במזרח הקדום היו גדולות מאוד, ולפיכך לא היה די מקום להזכיר את כל בני המשפחה במקורות.
• "[ו]אפק.מן.שבע[ת.קרו]י.מלכי" (חלקים B1-A, שורות 5–6): "ואצא משבעת ערי מלכותי" עם ו"ו ההיפוך. בירן ונוה (1993) טענו כי לפי המילה "מלכי", המלך שאחראי היה לכתיבתה של הכתובת היה משועבד למלך אחר. לפיכך, הוא הציע כי מחבר הכתובת הגיע מאחת הממלכות הסמוכות שהיו משועבדות לארם, כגון מעכה או בית רחוב. עם זאת, לאחר גילויו של חלק B1, הוא פירש את המילה "מלך" כמתייחסת באופן כללי לממלכה שעליה מולך המלך, לפי הנאמר שנתגלה בשורה הקודמת, "[ו]אפק.מן.שבע[ת]". אחיטוב (1994) טען תחילה כי את המילה "מלכי" ניתן לקרוא בניקוד אחר, בתור "מולכי", כך שמדובר במקומות שעליהם מולך המלך, וכי לא מדובר בהכרח במלך וסאל. טענתו של אחיטוב אוששה לאחר גילויו של הקטע B1. מאוחר יותר קישר אחיטוב (2012) את המילה "מלכי" לאו דווקא ל"מלך", אלא למילה הארמית "מַלְכוּ" שפירושה "מלכות", כך שניתן לפרש את הנאמר כ"יצאתי משבע ערי מלכותי". משמעות המילה הארמית "נפק" היא "יצא", בדומה לפועל העברי "להפיק" ולביטוי הארמי השגור "נפקא מינה", כלומר, "יוצא ממנה". בירן (1995) שיחזר, איפוא, את האמור בחלק זה בכתובת ל"יצאתי משבעת מחוזות ממלכתי". אחיטוב (2012) משחזר את החלק החסר בתור "שבע[ת.קרו]י. מלכי", כלומר, "שבע ערי ממלכתי" - קרייה מלשון עיר. השימוש במספר המספר 70 נובע, ככל הנראה, מהיותו מספר טיפולוגי, והוא מופיע בנאמר גם בשורה הבאה.
• "ואקתל.מל[כן.שב]ען" (חלק A, שורה 6): "הרגתי שבעים מלכים" עם ו"ו ההיפוך. בעברית יבוא הפועל "קטל" עם האות טי"ת, ולא תי"ו. במקור הפרוטו-שמי הפועל "קטל" בא עם האות תי"ו, וכך גם בשפה הערבית, במילה قَتَلَ. בעברית האות תי"ו הפכה לטי"ת עקב תופעת הידמות: האות קו"ף הבאה בתחילת הפועל הייתה, בעיצור מלועלע, כלומר, עיצור שבאה אחריו העיצור הגרוני של האות עי"ן (/ʕ/). לפיכך, כדי להקל על ההגייה, הוסבה האות תי"ו לאות טי"ת, שהייתה גרסה מלועלעת של האות תי"ו. עם זאת, בעברית מודרנית לא קיימים עיצורים מלועלעים, כך שההבדלים בהגהה בין השפות אינם קיימים עוד. השורש "קטל" בצורתו "קתל" מופיע אף בכתובות ארמיות נוספות, ובכלל זה בכתובות ספירה. ההשלמה "ואקתל.מל[כן.שב]ען", כלומר, "הרגתי שבעים מלכים" הוצעה על ידי עדה ירדני, גם בהתבסס על הופעתו של אותו המספר בשורה הקודמת. 70 הוא, כאמור, מספר טיפולוגי, המשמש לצורך דומה אף במקרא: בסיפור על מרד יהוא מסופר כי למלך אחאב היו 70 בנים: ”וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן” (מלכים ב', י', א'). בניו נהרגו לבסוף על ידי צבאו של יהוא: ”וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ” (מלכים ב', י', ז'). הסיפור המקראי הזה מתיישב עם הכתוב בכתובת, שבה מזכיר העובדה שהוא הרג את יורם, בנו של אחאב, ולפיכך ההשלמה ל"מל[כן.שב]ען" היא אך מתבקשת. בדומה לאחאב, גם על גדעון מסופר כי היו לו שבעים בנים, שנהרגו כולם בידי בנו אבימלך: ”וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ” (שופטים, ט', ה'). הצורה שבה שם המספר בא אחרי שם העצם, ובמקרה זה, "מלכים שבעים" במקום "שבעים מלכים", מתועדת אף במקומות אחרים במקרא: ”אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים” (עזרא, א', ט').
• "אסרי.א[לפי.ר]כב.ואלפי.פרש" (חלקים B1-A, שורות 6–7): "בעלי אלפי רכב ואלפי פרשים". הביטוי "אוסר רכב" עצמו מופיע אף במקרא: ”וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ” (מלכים ב', ט', כ"א). ההשלמה ל"א[לפי.ר]כב" מתבקשת לפי הכתוב בשורה הבאה, "ואלפי. פרש". הצמד "רכב ופרשים" מופיע הן במקרא, כמו בפסוק ”וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים” (בראשית, נ', ט'), וכן בכתובות חוץ-מקראיות, כגון בכתובת זכור.
• "[וקתלת.אית]" (שורה 7): "והרגתי את". זהו חלק משוחזר שחסר בכתובת, שבא לפני שם המלך יהורם, כך שמתקבל הביטוי "הרגתי את יהורם". הביטוי הוא משוחזר לפי הנאמר בשורה 8 בהקשר דומה: "הרגתי את אחזיה" וגו'. אחיטוב (2012) משחזר את הכתוב ל"[וקתלו.אית]" כלומר, "והרגו את" במקום "והרגתי את", תוך שהוא מתייחס לבעלי אלפי כלי הרכב ואלפי הפרשים המוזכרים קודם לכן, ולא למחוקק הכתובת. המילה "אית" משמעה "אֵת" בארמית (השוו עם إِيَّا, "איא" בערבית), שבארמית מאוחרת התקצרה ל"את".
• "[יהו]רם.בר[.אחאב]" (חלק B2, שורה 7): משמעות השם "בר" היא "בן" בארמית, בדומה לשמות כגון בר כוכבא ושמעון בר גיורא. בתחילת שורה 8 בחלק A מופיע, כאמור, הביטוי "מלך ישראל". מלכה היחיד של ישראל ששמו הסתיים בצליל "רם" היה יורם, מה שהוביל את החוקרים להשלים את החלק החסר ל"יורם בן אחאב". בסוף שורה 8 שבחלק B מופיע השם "...יהו בר" ובתחילת שורה 9 מופיע, כאמור, הביטוי "מלך בית דוד". במאה ה-9 לפנה"ס, שבמהלכה, ככל הנראה, נחקקה הכתובת, היו לממלכת יהודה אך ורק שני מלכים שהיה להם שם פרטי תאופוני, שכלל בתוכו את השם המפורש, והם אחזיהו ועתליהו. עם זאת, לפי ההקשר המקראי, אחזיהו לחם לצידו של יורם במלחמתו נגד יהוא. נוסף על כך, הכתובת מזכירה את "מלך בית דוד". התואר "מלך" אינו מתאים לעתליה, שהייתה אישה. לפיכך, סביר להניח שהמלך מבית דוד המוזכר בכתובת הוא אחזיהו. הגילוים של הקטעים B1 ו-B2 בכתובת הוביל את החוקרים לתמוך באופן חד משמעי בהנחה שהמלחמה שעליה מספרת הכתובת היא מרד יהוא. זאת, כיוון שבקטעים אלה מוזכרים, כאמור, המלכים יורם ואחזיהו. אחיטוב (2012) קורא את החלק החסר בכתובת כ"[יו]רם" ולא כ"[יהו]רם", בהתבסס על העובדה ששמות תאופוניים מממלכת ישראל נהגו לקצר את שם האלוהות בתחילת המילה ל"יו" במקום "יהו". נאמן (1999) סבור שאין די מקום לאותיות בחלק המשוער, ולפיכך הוא קורא את השם בתור "רם בר אחאב". לדבריו, "רם" אמור להיות מעין קיצור של השם "יהורם".
• "וקתל[ת.אית.אחז]יהו.בר[יהורם]" (חלקים B2-A, שורה 8): החלק "יהורם" משוחזר על סמך המקרא, שלפיו יהורם היה אביו של אחזיהו.
• "[מל]ך. ביתדוד" (חלק A, שורות 8–9): כיוון שהיה מקובל לתאר מלכים על פי ראש שושלת המלוכה, יש לכתובת חשיבות בוויכוח ההיסטורי לגבי עצם קיומו של מלך בשם דוד, ומידת היכולת להסמך על הסיפור המקראי כמסמך היסטורי. תחילה, לאחר גילויו של הקטע A גרידא, היו שניסו לקרוא תיגר על אזכורו של דוד בכתובת. הם הציעו לקרוא את השורה כ"בית דוֹד", כלומר, "בית האהוב", או כשמו של מקום בשם "בית-דוד", על משקל "בית לחם" ו"בית אל", ולא כשמה של שושלת. לאחר גילוים של החלקים B1 ו-B2, המזכירים את שמותיהם של המלכים יהורם ואחזיה, הצטמצמו הרי שנכון לראשית המאה ה-21 מרבית המומחים מסכימים ששמו של דוד אכן מוזכר, וכראה ששליט בשם זה היה קיים. עם זאת, נותר הוויכוח על היקף ועוצמת הממלכה של דוד, והאם מלך רק ביהודה או על ממלכת ישראל המאוחדת.
• "ואשם.[אית.קרית.הם.חרבת]" (חלק A, שורה 9): השלמה משוערת, לפי הנאמר במקרא: ”וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה” (ויקרא, כ"ו, ל"א).
• "[ואהפך.א]ית.ארק.הם.ל[ישמן]" (חלק A, שורות 9–10): "ואהפוך את ארצם לשממה". גם זו השלמה משוערת, לפי אותו הסגנון של הנאמר בשורה הקודמת, וכן לפי הנאמר בכתובת ספירה: "[יש]תחט לישמן אחוה", כלומר, "יישחת האחו שלו לישימון".
• "[מ]לך.על.יש[ראל]" (חלק A, שורות 11–12): בירן ונוה (1995) משלימים את החסר ל"[ויהוא.מ]לך.על.יש[ראל]", ואילו אחיטוב (2012) משלים ל"[יהוא.בר.עמרי.מ]לך.על.יש[ראל]". שתי ההשלמות באות לפי ההקשר המקראי, שלפיו יהוא מלך על ישראל לאחר הריגתו של יורם, המוזכרת בכתובת. על אף שיהוא לא היה צאצא ישיר של עמרי, הלה מוזכר בהאובליסק השחור כבנו של עמרי, אולי כיוון שממלכת ישראל זוהתה זה מכבר באופן מובהק עם עמרי. לפיכך, אחיטוב (2012) משלים את הנאמר ככתוב לעיל.
• "[ואשם.]מצר.ע[ל]" (חלק A, שורות 12–13): השלמה משוערת, בין השאר, לפי הנאמר בכתובת זכור: "ושמו כל מלכיא אל מצר על חזר[ך]", כלומר, "וכל המלכים האלה שמו מצור על חדריך".

ראו גם

• רשימת ממצאים מרכזיים בארכאולוגיה מקראית
• רשימת כתובות כנעניות וארמיות

לקריאה נוספת

• אברהם בירן ויוסף נוה, כתובת ארמית מתקופת בית ראשון מתל דן, קדמוניות, תשנ"ד (1993), עמ' 81-74, באתר JSTOR
• אברהם בירן ויוסף נוה, הכתובת מדן, המצבות והחוצות, קדמוניות, תשנ"ה (1995), עמ' 45-39, באתר JSTOR
• אורה ליפשיץ, פולמוס "בית דוד" - בעקבות הכתובת מתל דן, דוד מלך ישראל חי וקיים? (הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא של האוניברסיטה העברית, ירושלים), 1997 (תשנז), עמ' 9-77
• אברהם בירן, החוצות אשר בדן, ארץ-ישראל; מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כו, תשנט, עמ' 25-29
• נדב נאמן, הכתובת הארמית מתל דן בהארה היסטורית, ארץ-ישראל, תשנ"ט (1999), עמ' 118-112, באתר JSTOR
• יוסף נוה, בשולי הכתובות מדן ומעקרון, ארץ-ישראל; מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כו, תשנט, עמ' 119-122
• גרשון גליל, הכתובת הארמית המלכותית מתל דן, תשורה לשמואל; מחקרים בעולם המקרא, 2001 (תשסא), עמ' 67-74
• שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, ירושלים: מוסד ביאליק, 2012, עמ' 431–437
• "הכתובת הארמית שהציב חזאל בדן והסיפור הנבואי על מרד יהוא", בתוך: תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 317.

• George Athas, The Tel Dan inscription: a reappraisal and a new interpretation, (Journal for the Study of the Old Testament Supplement Series, 360; Copenhagen International Seminar, 12; New York: T. & T. Clark, 2006)
• Avraham Biran, Joseph Naveh, An Aramaic Stele Fragment from Tel Dan, Israel Exploration Journal, Vol. 43, No. 2/3 (1993), pp. 81-98 (18 pages), in JSTOR
• Nadav Naʾaman, Three Notes on the Aramaic Inscription from Tel Dan, Israel Exploration Journal, Vol. 50, No. 1/2 (2000), pp. 92-104 (13 pages), in JSTOR
• Takamitsu Muraoka, Linguistic Notes on the Aramaic Inscription from Tel Dan, Israel Exploration Journal, Vol. 45, No. 1 (1995), pp. 19-21 (3 pages), in JSTOR
• J. A. Emerton, Two Issues in the Interpretation of the Tel Dan Inscription, Vetus Testamentum, Vol. 50, Fasc. 1 (Jan., 2000), pp. 27-37 (11 pages), in JSTOR
• Matthew J. Suriano, The Apology of Hazael: A Literary and Historical Analysis of the Tel Dan Inscription, Journal of Near Eastern Studies, Vol. 66, No. 3 (July 2007), pp. 163-176 (14 pages), in JSTOR
• Lemche, Niels Peter, and Thomas L. Thompson. Did Biran Kill David? The Bible in the Light Of Archaeology. Journal for the Study of the Old Testament 64 (1994) 3-22.
• Cryer, Frederick H. On the Recently Discovered ‘House of David’ Inscription. Scandinavian Journal of the Old Testament 8.1 (1994), pp. 3-19.
• Ben Zvi, Ehud, On the Reading ‘bytdwd’ In The Aramaic Stele from Tel Dan. Journal for the Study of the Old Testament 64 (1994), pp. 25-32.
• Cryer, Frederick H. A ‘Betdawd’ Miscellany: Dwd, Dwd' or Dwdh?, Scandinavian Journal of the Old Testament 9.1, (1995), pp. 52-58.
• Cryer, Frederick H. King Hadad, Scandinavian Journal of the Old Testament 9.2, (1995), pp. 223-35
• Demsky Aaron. I. On Reading Ancient Inscriptions: The Monumental Aramaic Stele Fragment from Tel Dan, Journal of the Ancient Near Eastern Society 23 (1995) 29-35.
• Avraham Biran, Joseph Naveh, The Tel Dan Inscription: A New Fragment, Israel Exploration Journal, Vol. 45, No. 1 (1995), pp. 1-18 (18 pages), in JSTOR
• Gary A. Rendsburg, On the Writing bytdwd in the Aramaic Inscription from Tel Dan, Israel Exploration Journal, Vol. 45, No. 1 (1995), pp. 22-25 (4 pages), in JSTOR
• William M. Schniedewind, Tel Dan Stela: New Light on Aramaic and Jehu's Revolt, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 302 (May, 1996), pp. 75-90 (16 pages), in JSTOR
• Walter E. Aufrecht, Review: What Does the Tel Dan Inscription Say and How Do We Know It?, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 345 (Feb., 2007), pp. 63-70 (8 pages), in JSTOR
• A. Lemaire,The Tel Dan Stela as a Piece of Royal Historiography, JSOT 81, 1998, Pp. 3-14.
• William M. Schniedewind, Bruce Zuckerman, A Possible Reconstruction of the Name of Hazael's Father in the Tel Dan Inscription, Israel Exploration Journal, Vol. 51, No. 1 (2001), pp. 88-91 (4 pages), in JSTOR
• Shigeo Yamada, ‏Aram-Israel Relations as Reflected in the Aramaic Inscription from Tel Dan, The Construction of the Assyrian Empire, Ugarit-Forschungen 27 (1995), 611-625, באתר Academia.edu

קישורים חיצוניים

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

מדיה וקבצים בנושא כתובת תל דן בוויקישיתוף

• תל דן באתר המכון למקרא ולעתיקות ע”ש נלסון גליק
• הכתובת באתר מוזיאון ישראל
• הכתובת באתר מקראנט
• כתובת תל דן באתר "עידן התנ"ך" (bibleage.com)
• כתובת תל דן (באנגלית)
• דניאל משה לוי, מי הרג את יהורם ואחזיהו? - דיון בהשלמת תוכן הכתובת באתר דעת.
• פרק 21: מה שלא סופר על המרד של יהוא, על חיסולו של בית עמרי ועל עלייתה של השושלת הנמשית למלוכה בישראל, סרטון באתר יוטיוב (החל מדקה 20:42), מתוך סדרת ההסכתים של עודד ליפשיץ "הסיפור שלא סופר על ממלכת יהודה"