גיום מביר

גיום מביר (צרפתית Guillaume de Bures, אנגלית Wiliam of Bures, לטינית Wilehelmi de Bures), נולד ב- 1090(?) בעיירה ביר סיר איבט (Bures-sur-Yvette) דרומית לפריס ונפטר ב- 1158, כנראה בטבריה. הוא היה אציל צלבני, ששימש בתפקידים רבים בממלכת ירושלים כמו עוצר וקונטאבל, נסיך הגליל ושליט (lord) העיר טבריה.

הפעילות המוקדמת בארץ הקודש

גיום הגיע לארץ הקודש בגיל צעיר מאוד ביחד עם אחיו גודפרוא (Godfrey). ה"א מאייר (Hans Eberhard Mayer), אחד מגדולי וחשובי חוקרי מסעי הצלב בימינו (נפטר ב-2023), מצטט מכתב של היג (Huges), ראש מנזר אנה הקדושה שבעמק יהושפט הסמוך לירושלים, אשר נכתב בין 1103 ל-1105. גיום מוזכר שם כאחד מתוך אחוות תורמי כסף לשיפוץ כנסיית המנזר, אשר הגיעו לארץ באוניה מדרום איטליה. מכאן נובע שגיום הגיע לארץ, דרך איטליה, כשהוא כבן 15 שנה. גיום התקדם מהר מאוד בקריירה הצבאית שלו ובשנת 1115, מוצאים אותו בתפקיד וסאל ראשי בחצרו של ז'וסלין הראשון (Joscelin I), נסיך הגליל. שנים מעטות לאחר מכן, בשנת 1119, ז'וסלין מינה את גיום ואת אחיו למפקדים על כוחות שלחמו נגד שבטים בדואים שניסו להשטלת על אזורים בעמק הירדן. צבאו של ז'וסלין הובס בקרב ליד נהר הירמוך. בקרב זה נהרג גודפרוא אך גיום הצליח לברוח ולהציל את נפשו. באותה שנה, המלך בלדווין השני מינה את ז'וסלין לרוזן אדסה (Edessa) ואת גיום לנסיך הגליל, במקומו. מדובר בתואר ותפקיד חשובים מאוד. נסיכות הגליל, שבירתה טבריה, השתרעה מצור שבצפון ועד הר הכרמל והעמקים הגדולים בדרום. בהייררכיה שבחצר מלך ירושלים, נסיך הגליל נחשב לאציל השני בחשיבותו, לאחר הרוזן מיפו.

נסיך הגליל

בשנת 1120, גיום היה אחד מ- 5-6 האצילים החשובים בממלכת ירושלים, אשר השתתפו בוועידת שכם (Council of Nablus) שאורגנה על ידי בלדווין השני ופטריארך ירושלים. בוועידה חשובה זאת נקבעו 25 קאנונים (Canon) שהם חוקים ותקנות הנוגעים לתחומי הכנסיה והממלכה. 25 הקאנונים שנקבעו דנים במסי המעשר של המלך לכנסיה, קביעת עונשים על ניאוף, זנות, הומוסקסואליות, ביגמיה, הוצאת דיבה וגנבה. נקבע גם איסור על המוסלמים ללבוש בגדים כשל הנוצרים, איסור על אנשי כנסיה להשתתף בקרבות פרט למקרי פיקוח נפש ועוד. יש הסבורים שבוועידה זו גם נוסד מסדר אבירי היכל שלמה (Knights Templar).
בשנת 1122, השליט בלק גאזי (Belek Ghazi), מנהיג אחד הענפים של הסלג'וקים, הצליח לשבות את ז'וסלין רוזן אדסה וב- 1123 גם את המלך בלדווין השני עצמו. וולמון, הפטריארך של ירושלים, כינס אספת אצילים אשר בחרה את את האציל אסטאש גרנייה (Eustache Garnier) לתפקידי קונסטאבל וניליף של הממלכה. קונסטאבל (constable) הוא מפקד הצבא, השופט של אנשי הצבא והאדם הקובע את גבולות הממלכה וביליף (bailiff) הוא עוצר הממלכה כאשר המלך קטין, מחוץ לממלכה או בשבי. מאחר שאסטטאש נפטר זמן קצר לאחר היבחרו, הפטריארך מינה את גיום, במקומו. כך הפך גיום לאציל החשוב והחזק ביותר בממלכה.
המלך בלדווין השני שוחרר מהשבי ב-1124 ושב לירושלים ב-1125. היות שלא היו לו בנים, הוא החליט להשיא את בתו הבכורה מליסנדה (Melisende) לאחד מאצילי אירופה החשובים, לשם חיזוק כוחה כאשר תומלך תחתיו. הוא התייעץ עם לואי השישי מלך צרפת, וזה המליץ על הרוזן פולק מאנז'ו (Fulk of Anjou). יש הסבורים שמקור המלצתו של המלך לואי היה רצונו להפטר מאציל חזק ומסוכן זה. ב-1127 בלדווין שלח את גיום ואת גי בריסבר (Guy Brisebarre) שליט בירות, כשגרירים לרוזן פולק עם ההצעה להסכים לנישואים לנסיכה מלסנדה, תוך 50 יום מהגעתו לירושלים, בתמורה למלוכה לצד מלסנדרה. פולק הסכים לתנאים ובאביב 1129 הגיע לירושלים, יחד עם שני השגרירים. פולק ומליסנדה נישאו ובשנת 1130 נולד בנם, בלדווין השלישי.
בלדווין השני נפטר באוגוסט 1131 והכתרת פולק ומלסנדה התקיימה בספטמבר, אותה שנה. כבר מהתחלה שאף פולק לשלוט כשליט יחיד. הוא סילק מתפקידם רבים מאצילי בלדווין ומינה במקומם אצילים-חברים מצרפת. פולק גם קיצץ את רוב סמכויותיה של המלכה מליסנדה והשאיר לה רק תפקידים יצוגיים מועטים. בניגוד לצעדיו נגד שאר האצילים של בלדווין, פולק השאיר את גיום בתפקידו כקונסטאבל, ראש וחשוב האצילים. גיום היה מקורב מאוד למלך, חתם יחד עמו על הצהרות חשובות והמלך חתם לו ערבות כאשר גיום תרם לכנסיית הקבר. גיום גם לקח חלק, לצד פולק, במלחמה נגד השליט הסלג'וקי עמאד א-דין זנגי, בשנת 1137, מלחמה שנסתיימה בתבוסת הצלבנים.
המלך פולק נפטר ב-1143. הסטוריונים רבים סבורים שגם גיום מביר, נסיך הגליל, נפטר באותה שנה. סברה זו מתבססת על מסמך יחיד, מכתבו של גי, אב מנזר מריה הקדושה בעמק יהושפט, מ-1146. במכתב זה, אב המנזר מתלונן על הארכיבישוף של נצרת אשר הכניס את אחד מכמריו למנזר מריה הקדושה, בניגוד לדעתו של אב המנזר. בין היתר, כומר זה נשא מיסה לנשמתו של גיום ב-1144, דבר היכול להוכיח שגיום כבר היה מת באותה עת. ההסטוריון ה"א מאייר שולל סברה זו וטוען שמיסה זו אינה מוכיחה, בהכרח, את מותו של גיום. בכנסיות נשאו (ונושאים עד היום) תפילות גם לטובת נשמותיהם של אנשים חיים, לעתים אף לבקשתם (ולאור תרומותיהם) של אותם אנשים.

גיום השני (?)

בשנת 1144, אנו מוצאים בטבריה נסיך גליל חדש ושמו אליננד (Elinand). מעט מאוד ידוע על נסיך זה, מוצאו ונסיבות מינויו וגם על מעט הידע הזה, מתנהל ויכוח בין היסטוריונים. אליננד נעלם בשנת 1148. לפי ה"א מאייר, העלמות זו קשורה בהאשמתו בקבלת שוחד מהמוסלמים בדמשק, כדי למנוע את תקיפת העיר על ידי הצלבנים. נסיך הגליל הבא הוא סימון, אחיינו של גיום מביר. לפי ה"א מאייר הוא מונה לתפקיד זה לאחר שתמך במלך בלדווין השלישי במאבקו נגד אמו, מלסנדה. אחרי מופיע נסיך גליל חדש בשם גיום, המכונה על ידי חלק מההסטוריונים, גיום השני. גם המידע על גיום זה הוא דל מאוד ואף הוא מעורר ויכוחים רבים.
ה"א מאייר טוען שגיום מביר וגיום השני, חד הם. כאמור, הוא שולל את הטענה שהתפילה שנשא הכומר במנזר מריה הקדושה, מוכיחה את מותו של גיום. הוא גם שולל את הטענה של חלק מההסטוריונים שגיום השני היה אחיין נוסף של גיום מביר. אכן לגיום מביר היה אחיין בשם גיום אך הוא הפך לנזיר ונשאר כזה בשארית חייו. קיים מסמך בו נרשם שגיום מביר תרם למנזר מריה הקדושה את הכפר סיינט ג'וב (היום, דיר איוב) אך קבע שהכנסות מכפר זה יועברו לאחיינו הנזיר גיום. מאייר גם מביא, כראיה, את הרשימות של גיום מצור בהן הוא מונה את כל נסיכי הגליל במאה ה-12. נסיך בשם גיום השני אינו מופיע ברשימה זו. הוא מביא גם חוזה של הנסיכה קונסטנס מאנטיוכיה, משנת 1151, בו רשום עד בשם "גיום מטבריה" (Willelmus Tiberiadis). במסמך מ-1153 לראות שאדם בשם גיום תורם מאדמותיו בטבריה למסדר הטמפלרים. מסמך אחר, מ- 1154 מתאר אלמנה עשירה מטבריה שתרמה כסף לאחת הכנסיות ובין העדים לתרומה ישנו "וילהלם אדון טבריה".
לפי מאייר והסטוריונים שתומכים בדעתו, לאחר מותו של המלך פולק, כאשר מליסנדה שולטת כעוצרת, גיום נאלץ להמלט מהארץ. הוא הגיע לאנטיוכיה ושרת בחצרה של קונסטנס מאנטיוכיה. הוא חוזר חזרה לארץ, רק כאשר המלך בלדווין השלישי גובר במאבקו על אמו מליסנדה, ותופס את הגה השלטון בממלכת ירושלים. הוא חוזר לטבריה, בה שולט אחיינו, סימון, כנסיך הגליל. ב- 1153 הוא מקבל חזרה את התואר "נסיך הגליל" וסימון הופך לאציל הראשי בחצרו. גיום מביר נפטר בשנת 1157 או 1158.

אשיבה מטבריה

לפי מספר הסטוריונים ובראשם ה"א מאייר, גיום מביר נשא לאישה, בשנת 1135, את ארמנגרד מאיבלין (Ermengarde d'Ibelin). אשתו היתה עמו בגלות ושם נולדה גם בתו אשיבה (Eschiva). היא נישאה לאציל וולטר מסן-אומר (Walter de Saint-Omer) אשר הפך לנסיך הגליל לאחר מותו של גיום וממנו נולדו ארבעת ילדיה (שניים מהם נסיכי גליל עתידיים). בשנת 1174, ולטר נפטר ואשיבה נישאה בשנית, לפי החלטת אמלריך הראשון, מלך ירושלים לאציל רמון השלישי מטריפולי (Raymond III de Tripoli).
תולדות רמון רצופים שנים של מלחמות נגד המוסלמים, תככים פוליטיים, נסיונות להמנות למלך ממלכת ירושלים ואף כריתת ברית עם צלאח א-דין כדי שזה יעזור לו להמנות למלך, תמורת מעבר חופשי דרך נסיכות הגליל. בשנת 1187, רמון נמצא, ביחד עם האצילים האחרים ועם מלך ירושלים, בדרך צפונה, במבצע צבאי נרחב נגד צבאו של צלאח א-דין שפלש לגליל, כבש ערים רבות וצר על טבריה. רמון התנגד שהצבא הצלבני יפנה לכיוון טבריה היות שסבר שצבא המוסלמים חזק מדי יחסית לצבא הצלבני העייף והנמצא במחסור חמור של מים. המלך לא קיבל את ההתנגדות והצבא יצא לכיוון טבריה אך לא רחוק ממנה, בחיטין, הם נתקלו במוסלמים ונחלו תבוסה מוחלטת. במהלך הקרב, רמון ומספר אבירים נוספים, חמקו ורכבו לצפת ומשם לעיר צור.
בשני ליולי 1187, גדוד של צלאח א-דין כבש את העיר טבריה והעלה אותה באש. הרוזנת אשיבה ואנשי חצרה, הספיקו לברוח ולהתבצר במצודה הדרומית, מצודה חזקה שנבנתה עוד על ידי נסיך הגליל הראשון, טנקרד, בראש גבעה מעל טבריה. לאחר ארבעה ימי מצור מוסלמי על המצודה, בצעד חריג ונועז, אשיבה פנתה לצלאח א-דין בבקשה לקיים משא ומתן בעניין כניעתה. צלאח א-דין הסכים לכך ואשיבה דרשה מעבר חופשי לה ולאנשיה לעיר צור (שהיתה עדיין בידי הצלבנים) תמורת כניעתה. השליט המוסלמי הסכים לתנאי ואיפשר לאשיבה ואנשיה להגיע באופן חופשי עד צור, שם היה גם בעלה, רמון. היא נפטרה שם, כעבור כשנה. לאחר שהמצודה עברה לידיהם, הערבים קראו לה "קסר בנת אל-מליך" כלומר "מצודת בת המלך", יתכן מאוד ששם זה קשור באשיבה. עם הזמן, שמה של אשיבה נשכח והתפתחה האמונה ששרידי המבצר הם שרידי ארמונה של ברניקי, בתו של המלך אגריפס הראשון, ארמון המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו והגבעה שעליה עמד המבצר נקראה "הר ברניקי".

מקורות

• סר סטיבן רנסימן, תולדות מסעי הצלב, כרך ב', עמ' 147.
• עודד אבישר - ספר טבריה, הוצאת כתר, 1972 עמ' 96, 212
• H. E. Mayer - The crusader principality of Galilee between Saint-Omer and Bures-sur-Yvette - Res Orientales, vol IV
• K. A. Tuley - For we who where Occidentals have became Orientals: the evolution of intermediaries in the latin est, 1095-1291 - The Ohio State University, 2012
• G. M. Reynolds - Opportunism and duty: gendered perceptions of women's involvement in crusade negotiations and meditations (1147-1254) - MFF, Vol 54, No 2, 2018