ארמן-עמנואל ויניירו דו פלסי, דוכס רישלייה החמישי
 | |||||||||||||||||
| לידה |
25 בספטמבר 1766 פריז, ממלכת צרפת  | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 במאי 1822 (בגיל 55) פריז, צרפת | ||||||||||||||||
| מדינה |
צרפת, האימפריה הרוסית | ||||||||||||||||
| מקום קבורה |
פריז | ||||||||||||||||
| מפלגה |
פוליטיקאי עצמאי | ||||||||||||||||
| שושלת בית וניירו | |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
אַרְמַן-עמנואל וִינְיֶירוֹ דוּ פְּלֶסִי, דּוּכָּס רִישֶׁלְיֶיה החמישי (בצרפתית: Armand-Emmanuel de Vignerot du Plessis, Duc de Richelieu; 25 בספטמבר 1766 – 17 במאי 1822) היה מדינאי צרפתי במהלך הרסטורציה של בית בורבון. הוא נודע בתואר של הרוזן של שינון (אנ') עד 1788, ולאחר מכן דוכס פרונסאק (אנ') עד 1791, אז ירש את אביו כדוכס רישלייה (אנ').
כמלוכן (אנ'), במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, שירת כקצין בכיר בצבא האימפריה הרוסית, והגיע לדרגת מייג'ור גנרל. לאחר הרסטורציה של בית בורבון, הוא חזר למולדתו והיה פעמיים ראש ממשלת צרפת.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא נולד בפריז, בנם של אנטואן דה ויניירו דו פלסי, דוכס רישלייה הרביעי (אנ'), ושל אשתו, אדלייד דה אוטפור. אביו היה בנו ויורשו של לואי פרנסואה ארמן דה ויניירו דו פלסי, דוכס רישלייה השלישי (אנ') שהיה האציל החביב ביותר על לואי החמישה עשר, מלך צרפת.
ידוע בתואר "רוזן שינון" במהלך חייו של סבו, הוא התחתן ב-4 במאי 1782 בגיל חמש עשרה עם אלכסנדרין רוזלי סבין דה רוששואר-פודואה (אנ') (13 בדצמבר 1768– 9 בדצמבר 1830),[1] נערה גיבנת בת ארבע עשרה. מיד לאחר החתונה, שינון יצא לטיול הגדול עם המורה שלו, וביקר בערים ז'נבה, פירנצה ווינה. בגלל העיוות הגופני של רוזלי, אין זה סביר שהנישואים מומשו אי פעם. במהלך נישואיהם הארוכים, שלעיתים קרובות היו מנותקים האחד מהשנייה בתקופות של פרידה ממושכת, השניים מעולם לא היו יותר מרשמיים אחד עם השנייה.[2]
לאחר שלוש שנים של נסיעות מחוץ לצרפת, הוא הצטרף לגדוד הדרגונים של המלכה מרי אנטואנט,[2] ושנה אחר כך קיבל את מקומו של סבו הקשיש בחצר המלוכה כ-"premier gentilhomme de la chambre" ("הג'נטלמן הראשון של חדר השינה של המלך")[א] ללואי השישה עשר, מלך צרפת, בארמון ורסאי, הייתה זו חובתו להשתתף במהלך הטקסים היומיומיים המאוד מפורטים של השכמה והכנה לשינה של המלך. למרות גילו הצעיר, היה לו מוניטין בחצר המלוכה של פוריטני. לאחר שסבו מת ואביו ירש את הדוכסות של רישלייה ב-1788, שינון נודע בתור דוכס פרונסאק (אנ') (duc de Fronsac).
ב-1789 הוא מונה לקפטן בגדוד אסטרהאזי של הוסרים. ב-5 באוקטובר של אותה שנה, הוא היה בפריז כשהחלה צעדת הנשים על ורסאי. מודאג לגבי ביטחונה של משפחת המלוכה, הוא התחפש לאחד מהקהל והלך ברגל אל ורסאי כדי להזהיר את המלך והמלכה. משלא הצליח לפרוץ דרך המספר הגדול של אנשים על הדרך, הוא עשה קיצור דרך היער. הוא הגיע בדיוק כשהמון הזועם התקבץ סביב הארמון. הוא הלך מיד אל המלכה ושכנע אותה לחפש מקלט בדירות המלך, ובכך כנראה הציל את חייה.
גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהנחייתה של מארי אנטואנט, הוא עזב את פריז בשנת 1790 בדרכו לווינה כדי לדון באירועים האחרונים של המהפכה הצרפתית עם אחיה הגדול, הקיסר חדש של האימפריה הרומית הקדושה, יוזף השני. אבל יוזף מת לפני שהגיע לשם. במקום זאת, רישלייה השתתף בהכתרה של הקיסר החדש, לאופולד השני, בפרנקפורט ולאחר מכן נסע בעקבות החצר של בית הבסבורג בחזרה לווינה. שם, הוא חידש ידידות עם הנסיך שארל דה לינייה, בנו של הדיפלומט האוסטרי, שארל ז'וזף, נסיך לינייה השביעי. יחד, הם החליטו להצטרף לצבא האימפריה הרוסית כמתנדבים. בליווי חבר אחר, לואי אלכסנדר אנדרו דה לנז'רון (אנ'), הם הגיעו למפקדה הרוסית בבנדר בנסיכות מולדובה ב-21 בנובמבר. השלושה נכחו בכיבוש איזמאיל על ידי אלכסנדר סובורוב. עבור שירותו באותו קרב, עוטר פרונסאק על ידי הקיסרית הרוסית קתרינה הגדולה בעיטור גאורגי הקדוש (אנ') וקיבל את חרב הזהב לאומץ.[2]
עם מות אביו בפברואר 1791, הוא זכה לתואר הרשמי של דוכס רישלייה (אנ'). בגלל חוסר רצון מצד אצילים שונים לשרת בבית המלוכה, המלך לואי ה-16 זימן אותו זמן קצר לאחר מכן חזרה לפריז על מנת שיחזור לתפקידו הקודם כ-"premier gentilhomme" בארמון טווילרי. עם זאת, הוא לא זכה מספיק באמון חצר המלוכה כדי לקבל מידע על הבריחה הצפויה לווארן (אנ')[ב] בליל 20 ביוני 1791.[2]
מאחר שחש שתפקידו בחצר המלוכה היה חסר תועלת בסיוע למלך להתמודד עם כל התסיסה המהפכנית בפריז, רישלייה השיג ביולי באישור מלכותי דרכון מהאספה המכוננת הלאומית כדי לחזור לווינה כדיפלומט. עם זאת, לאחר שהות קצרה באוסטריה, רישלייה הצטרף ל"צבא המהגרים" (אנ') האנטי-מהפכני של בן דודו של לואי ה-16, נסיך קונדה, שבסיסו היה בעיירת הגבול הגרמנית קובלנץ. מאוחר יותר, לאחר שכוחותיו של קונדה ספגו כמה תבוסות, הציעה קתרינה הגדולה תפקידים בצבאה לקצינים המשרתים תחת קונדה. רישלייה הסכים.
בצבא הרוסי, הוא קיבל דרגת מייג'ור גנרל, אך מאוחר יותר התפטר מתפקידו לאחר מה שנראה בעיניו נזיפה בלתי מוצדקת מצד מחליפה של קתרינה, פאבל הראשון, קיסר רוסיה. אולם סיכוייו השתפרו לאחר שפאבל נרצח בשנת 1801. הקיסר הרוסי החדש, אלכסנדר הראשון, היה אחד מחבריו. מחיקת שמו של רישלייה מרשימת המהגרים שלא יכלו לחזור באופן חוקי לצרפת, אשר רישלייה בעצמו לא הצליח להשיג בעבר מנפוליאון בונפרטה, ניתנה בשל בקשת ממשלתו החדשה של אלכסנדר, ובשנת 1803 מינה אותו אלכסנדר למושל אודסה. שנתיים לאחר מכן, הוא הפך למושל כללי של שטח גדול שנכבש זמן קצר לפני כן מהאימפריה העות'מאנית ונקרא "רוסיה החדשה", שכללה את שטחי חרסון, יקטרינוסלב וחצי האי קרים. הוא פיקד על דיוויזיה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812), והיה עסוק תכופות במשלחות הצבאיות לקווקז.[2] רישלייה שיחק תפקיד במהלך מגפת הדבר העות'מאנית (1812–1819) (אנ') שפגעה באודסה בסתיו 1812.[3][4] בביטול כל ניסיון ליצור פשרה בין דרישות הסגר וסחר חופשי, הנסיך קוראקין (אנ') (הנציב העליון לתברואה בסנקט פטרבורג) ביטל את פקודותיו של רישלייה.[5] באחת עשרה שנות הממשל שלו, אודסה גדלה מאוד בשטחה ובחשיבותה, והפכה לעיר השלישית בגודלה באימפריה בגודל האוכלוסייה. תושבי אודסה אסירי התודה הקימו לו אנדרטת ברונזה בשנת 1828. הפסל של רישלייה הוצב בראש מדרגות אודסה המפורסמות.
החזרה לצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
רישלייה חזר לצרפת בשנת 1814. עם שובו של נפוליאון מהאי אלבה הוא ליווה את לואי השמונה עשר, מלך צרפת, עד ליל. משם הוא בחר לחזור לווינה על מנת להצטרף מחדש לצבא הרוסי, מתוך אמונה שיוכל לשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים של המלך החדש ושל צרפת באמצעות הצטרפותו למפקדתו של הצאר אלכסנדר.[2]
אופיו של רישלייה וקודמיו כאחד אפיינו אותו כתומך רב ערך למלוכה בתחילת הרסטורציה של בית בורבון. אף על פי שחלק הארי של אחוזותיו שהוחרמו אבדו ללא הכר, הוא לא היה שותף לשנאה הזועמת של רוב המהגרים החוזרים, שמחברתם ומתככיהם הוא הרחיק את עצמו במהלך גלותו הארוכה ברוסיה. ליתר דיוק, הוא לא היה שותף לאשליות שלהם באשר לאפשרות להשיב את הגלגל אחורה ולבטל את התוצאות של המהפכה הצרפתית. כידידו האישי של הקיסר הרוסי, השפעתו במועצות בעלות הברית עשתה שירות רב לצרפת. עם זאת, על אף עובדה זו, הוא סירב להצעת משרה במשרדו של המהפכן והבונאפרטיסט לשעבר שארל-מוריס דה טליראן, כשהוא מתרץ זאת הן בשל היעדרות ארוכה מצרפת והן לבורות במצבה. עם זאת, בסופו של דבר, לאחר התפטרותו של טליראן לפני מושב הפתיחה של לשכת הצירים האולטרה-מלוכנית החדשה (ה-Chambre introuvable (אנ') המפורסמת[ג]), רישלייה החליט (לאחר הפצרות רבות של מתייה דה מונמורנסי (אנ')) לרשת את טליראן כראש ממשלת צרפת, אם כי - כפי שהוא עצמו אמר - הוא לא הכיר את פניו של אף אחד משריו.[2] ב-26 בספטמבר 1815 הוא מונה לראש ממשלה, תפקיד בו כיהן עד 29 בדצמבר 1818, אז ירש אותו ז'אן ז'וזף דסול (אנ'). בתקופת כהונה זו היה גם שר החוץ.
בעיקר בזכות מאמציו צרפת השתחררה מהר מעול צבא הכיבוש של בעלות הברית. על מנת להשיג מטרה זו, הוא השתתף בקונגרס אקס-לה-שאפל (אנ') ב-1818, שם הודיעו לו בסודיות על התחייבות של בעלות הברית להתערב פנימית בצרפת אם תתרחש תחייה של סממנים של המהפכה. בין השאר בזכות הידיעה המרגיעה הזו הוא עזב את תפקידו בדצמבר אותה שנה, בשל סירובם של עמיתיו לתמוך בשינוי חוק הבחירות. לאחר רצח אחיינו של המלך, שארל פרדינן, דוכס ברי, ופרישה כפויה של אלי דקאז, הוא נקרא שוב לראשות הממשלה (21 בפברואר 1821); אך מצבו היה בלתי אפשרי עקב התקפות פוליטיות מצד ה"אולטרה-מלוכנים" מצד אחד והליברלים מצד שני. ב-12 בדצמבר 1821, הוא התפטר שוב.[2]
הוא נפטר משבץ מוחי, ב-17 במאי 1822.[2]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Cynthia Cox, Talleyrand's Successor, London (1959) Amazon.com
- Antonia Fraser, Marie Antoinette, The Journey, New York (2001) Amazon.com
- A great part of Richelieu's correspondence with Carlo Andrea, count Pozzo di Borgo, John Capodistria and others, with his journal of his travels in Germany and the Turkish campaign, and a notice by the duchesse de Richelieu, is published by the Imperial Russian Historical Society, vol. 54.
- There is an exhaustive study of his career by Léon de Crousaz-Crétet, Le Duc de Richelieu en Russie et en France (1897), with which compare an article by L. Rioult de Neuville in the Revue des questions historiques (Oct. 1897)
- See also R. de Cisternes, Le Duc de Richelieu, son action aux conférences d'Aix-la-Chapelle (1898), containing copies of documents.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארמן-עמנואל ויניירו דו פלסי, דוכס רישלייה החמישי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Armand du PLESSIS, duc de RICHELIEU, from Académie française
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תפקיד שנוסד על ידי המלך פרנסואה הראשון, מלך צרפת, מעבר לתפקיד הטקסי של הגשת החולצה למלך בבוקר הוא היה אחראי של הוצאות לשכת המלך
- ^ הניסיון הכושל של המלך לואי ה-16 ובני משפחתו לברוח מפריז ולהצטרף לכוחות המלוכניים
- ^ "הלשכה הבלתי ניתנת להשגה" - לשכת הצירים הראשונה שנבחרה לאחר הרסטורציה השנייה של בית בורבון בשנת 1815. היא נשלטה על ידי אולטרה-מלוכנים שסירבו לחלוטין לקבל את תוצאות המהפכה הצרפתית. השם נטבע על ידי המלך לואי ה-18, בהתייחסו לחוסר האפשרות לשתף פעולה עם הלשכה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Alexandrine Rosalie Sabine DE ROCHECHOUART in: geneanet.org
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Richelieu, Armand Emmanuel Sophie Septemanie du Plessis, Duc de, 1911 Encyclopædia Britannica
- ^ Travels in Russia, and a residence at St. Petersburg and Odessa, by Edward Morton
- ^ Odessa, 1812: Plague and Tyranny at the Edge of the Empire
- ^ Migration and Disease in the Black Sea Region by Andrew Robarts, p. 148