אמנת ההצבעה הבין-מדינתית הלאומית
אמנת ההצבעה הבין-מדינתית הלאומית (NPVIC - National Popular Vote Interstate Compact) היא הסכם שעליו חתומות מספר מדינות בארצות הברית וכן מחוז קולומביה, הסכם שנועד לקבוע שקולות חבר האלקטורים של כל מדינה יוענקו לאותו מועמד לנשיאות שיזכה ברוב לאחר מניין כלל הקולות בבחירות לנשיאות. ההסכם נועד להבטיח שהמועמד לנשיאות שיזכה ברוב הקולות ייבחר לתפקיד הנשיא, אך הוא נועד להיכנס לתוקף רק כאשר הוא יבטיח שזו אכן תהיה התוצאה, כאשר יחתמו עליו מדינות המייצגות את מרבית האלקטורים, כלומר 270 אלקטורים לפחות.[1][2]
נכון ליוני 2024 האמנה אומצה על ידי שבע-עשרה מדינות ומחוז קולומביה, אשר מייצגות 209 אלקטורים, שהם 38.8% מכלל האלקטורים, או 77.4% מתוך 270 אלקטורים - מספר האלקטורים הנחוצים כדי להכריע את תוצאות הבחירות וכדי שהאמנה תכנס לתוקף. מדינות שבהן המפלגה הרפובליקנית לרוב זוכה בבחירות לנשיאות, פחות נוטות לאמץ את האמנה, אם כי מספר סניפים של המפלגה הרפובליקנית, בין היתר בניו יורק ואריזונה, אימצו גם הם את האמנה. מדינות שנוטות להיות מדינות מתנדנדות בבחירות, הראו פחות נכונות להצטרף לאמנה, אולם כמה מהן כן הצטרפו אליה: קולורדו, ניו מקסיקו ומיין, וכן היא אומצה במספר סניפים של מפלגות במדינות מתנדנדות נוספות כגון מישיגן ונבאדה.
המניעים לייסוד האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיטת חבר האלקטורים מאפשרת למועמד לזכות בנשיאות גם אם זה לא זכה ברוב קולות הבוחרים, כפי שקרה בבחירות של 1824, 1876, 1888, 2000, ו2016. בבחירות בשנת 2000 התוצאה הוכרעה לטובת ג'ורג' בוש בהפרש של 537 קולות בפלורידה, למרות שבספירת הקולות הארצית קיבל המועמד המפסיד 543,895 קולות יותר. בבחירות בשנת 2016 זכה דונלד טראמפ ברוב האלקטורים למרות שבספירת הקולות הארצית קיבלה המפסידה, הילרי קלינטון, למעלה מ-3 מיליון קולות יותר.[3]
- שיטת חבר האלקטורים מחייבת את המועמדים להתמקד באופן לא פרופורציונלי בשיעור קטן של מדינות מתנדנדות ולזנוח את שאר המדינות.[4] פירוש הדבר הוא שנושאים אזוריים מקבלים יותר תשומת לב, בעוד שנושאים חשובים אחרים במדינות אחרות לא זוכים לתשומת לב המועמדים.[5][6][7]
- במדינות שבהן זהות הזוכה ברורה מראש, כגון מדינות הדרום העמוק שבהן מועמדים רפובליקניים בדרך כלל זוכים, או רוב מדינות הצפון מערב והחוף המערבי, בעיקר קליפורניה, שבהן מועמדים דמוקרטים בדרך כלל זוכים, שיעור ההצבעה הוא בדרך כלל נמוך בהרבה. הידיעה מראש בדבר תוצאות ההצבעה מקטינה מראש את התמריץ של בוחרים רבים לצאת להצביע.[5][7] דו"ח של ועדת המחקר של ציבור הבוחרים האמריקאי מצא כי בשנת 2004 שיעור ההצבעה במדינות המתנדנדות גדל ב-6.3% מאשר בבחירות הקודמות לנשיאות, לעומת עלייה של 3.8% במדינות שאינו מתנדנדות בין הדמוקרטים והרפובליקנים.[8] דו"ח של מרכז המידע והמחקר ללמידה ומעורבות אזרחית מצא כי בקרב קהל הבוחרים מתחת לגיל 30 הצביעו 64.4% ב-10 המדינות שבהן היה עימות צמוד יותר ורק 47.6% בשאר המדינה - פער של 17%.[9]
המדינות שאימצו את האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ליוני 2024, המדינות שאימצו את האמנה הן: (בסוגריים - השנה בה האמנה אומצה במדינה)
- מרילנד (2007)
- ניו ג'רזי (2008)
- אילינוי (2008)
- הוואי (2008)
- וושינגטון (2009)
- מסצ'וסטס (2010)
- מחוז קולומביה (2010)
- ורמונט (2011)
- קליפורניה (2011)
- רוד איילנד (2013)
- ניו יורק (2014)
- קונטיקט (2018)
- קולורדו (2019)
- דלאוור (2019)
- ניו מקסיקו (2019)
- אורגון (2019)
- מינסוטה (2023)
- מיין (2024)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "National Popular Vote". National Conference of State Legislatures. NCSL. 11 במרץ 2015. אורכב מ-המקור ב-2015-12-17. נבדק ב-9 בנובמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brody, Michael (17 בפברואר 2013). "Circumventing the Electoral College: Why the National Popular Vote Interstate Compact Survives Constitutional Scrutiny Under the Compact Clause". Legislation and Policy Brief. Washington College of Law Journals & Law Reviews at Digital Commons @ American University Washington College of Law. 5 (1): 33, 35. נבדק ב-11 בספטמבר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ סוכנויות הידיעות, הנתון ההיסטורי והפרדוקסלי של הבחירות בארה"ב, באתר nrg
- ^ "Who Picks the President?". FairVote. אורכב מ-המקור ב-2006-06-02. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Drop Out of the College". New York Times. 14 במרץ 2006. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Electoral College is outdated". Denver Post. 9 באפריל 2007. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Hill, David; McKee, Seth C. (2005). "The Electoral College, Mobilization, and Turnout in the 2000 Presidential Election". American Politics Research. pp. 33:700–725. נבדק ב-11 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Committee for the Study of the American Electorate" (PDF). 4 בנובמבר 2004. נבדק ב-12 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lopez, Mark Hugo; Kirby, Emily; Sagoff, Jared (ביולי 2005). "The Youth Vote 2004" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2008-06-26. נבדק ב-12 ביוני 2008.
{{cite web}}: (עזרה)